משנת ארץ ישראל על משנה מכשירין ג׳:ד׳

4 המרבץ את ביתו – הבית היה בדרך כלל בלתי מרוצף, ורק החצר הייתה מרוצפת איור 8 את הבית ריבצו, כלומר התיזו מעט מים על הרצפה כי לרענן את אוויר הבית ולמנוע העלאת אבק, לגרום לשקיעת האבק הקיים ולהוסיף לחות לחדר. ונתן בו חיטים וטננו – "מטן", או "טנן" כברוב

5 עדי הנוסח, הוא מי ששוטח חיטים או תוצרת אחרת על מנת להרטיבה קלות. החיטים נרטבו שכן המים מתעבים עליהן.אם מחמת מים בכי יתן – אם המים מתעבים כתוצאה מההרבצה הרי שההרבצה הייתה לרצון, ולכן זו נתינת מים לרצון, ואם מחמת הסלע – התעבו מים על החיטים,אינן בכי יתן – שכן הסלע עומד מאז ומעולם והבעל אמנם לא מנע את הרטבת החיטים אבל גם לא עשה זאת בכוונה, לעומת זאת זיעת הבתים פ"ב מ"א עצמם אינה מהווה הכשר טומאה לעיל פ"א מ"א. כאן חכמים מגדירים כרצון "כי יותן" – לרצונו מצב שבו הרטבת המים היא לרצון הבעל, אבל לא לרצון הבעל לטובת החיטים אלא לרצונו בכלל, ודי בכך. אם הוא רוצה להימנע מהרטבת החיטים והכשרת הטומאה עליו לעשות מעשה של ממש, כגון להניח את החיטים במרחב אחר. עוד נדגיש שלפי המשנה שלנו "כי יותן" הוא מעשה; אין די בהנחת החיטים אלא צריך לרבץ מים בכוונה. סלע הגורם להרטבה אינו מעשה. המכבס את כסותו בעריבה – ובערֵבה נותרו שרידי מים שנספגו בחרס. אבל מים אלו אינם מים טובים אלא אולי מעורבים בהם מי שופכין, כמו שראינו לעיל פ"ב מ"ג. ונתן בה חיטים וטננו אם מחמת המים בכי יתן – הכלי נרטב לרצונו לעניין אחר והוא ידע שהכלי רטוב והניח את החיטים שם, לפיכך יש לראות בכך רצון. אם כן, ידיעה שהמים יירטבו והיעדר ניסיון למנוע זאת כבר נחשב לנתינת מים מרצון.אם מחמת עצמה אינן בכי יתן – שלא נותרו מים בכלי. שתי ההלכות הללו אינן מעשיות אלא עקרוניות. הן קובעות את ההלכה במישור עקרוני, אבל אינן נותנות למשתמש כלי להבחין מה מקור התעבות המים או ההרטבה המועטת של החיטים.

6 משנתנו מדברת על הכשר טומאה, אבל בתוספתא ממשיכים את הדין לעניין טומאה, שאם המים טמאים הם מטמאים את החיטים: "1. המרביץ את ביתו במים טמאין, ונתן בו שובלין וטננו, אם יש עליהם משקה טופח הרי זה בכי יותן, ואם לאו אינו בכי יותן. רבי שמעון אומר אף על פי שיש עליו משקה טופח אינו בכי יותן" פ"ב ה"ג, עמ' 674.

7 בבבלי מובאת מימרה או ברייתא: "עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יתן. נגבו, אף על פי ששמח אינן בכי יותן" בבא מציעא כב ע"א-ע"ב. זה מקרה מיוחד של התנגשות בין המעשה והשמחה, והמעשה קובע את יחסו האמִתי של בעל הבית להרטבה. הלכה זו היא פיתוח של משנתנו.

8 המטן בחול – מניח חיטים בחול רטוב, הרי זה בכי יתן – כי זו הרטבה מתוכננת. מעשה באנשי המחוז – "מחוז" משמעו בעברית נמל. באופן ממשי היו שני מקומות שכונו "מחוז": מחוז יבנה ומחוזה של צוער. שהיו מטינין בחול אמרו להם חכמים אם כך הייתם עושים לא עשיתם טהרה מימיכם –הטינון בחול נועד כנראה להרטיב את החיטים מתוך תקווה שאין זו הרטבה והחיטים לא תוכשרנה לקבל טומאה. אנשי המחוז הם עמי ארצות. לא רק שאינם יודעים את ההלכה, אלא שאינם שומרים טהרה. הם רוצים להפריש חלה בטהרה, ולכן רוצים שהחיטים תירטבנה אבל לא באופן שתוכשרנה לקבל טומאה, וחכמים מתנגדים לניסיון התחכמות זה. ייתכן שצריך להסיק שהמחוז כאן הוא מחוזה של יבנה, שם היה חול דק המכונה היום "חול דיונות". מים הנשפכים על חול כזה מחלחלים במהירות ואינם נספגים בו, על כן חשבו אנשי האזור שאין זה טינון של החול, והחיטים אינן בבחינת "כי יותן".

9 הגל הגדול של היערמות הדיונה בחוף הדרומי הוא מלאחר התקופה הביזנטית ונובע ממיעוט חקלאות הקבע באזור. מתחת לחול הדיונות אנו מוצאים את השכבה הרומית-ביזנטית. מהמשנה משמע שקצת דיונות השתרעו באזור כבר בעת התקופה הרומית עצמה.

10 בתוספתא מופיעה הלכה דומה: "סדין ששטחו על גבי סילון של יוצר להטיח בו את חטיו אם מחמת המים בכי יתן, אם מחמת הסדין אינו בכי יותן" פ"ב ה"ב, עמ' 674. סיפור מלבב מסופר על הרטבת עיסה במי בצעים: "רבי הוה בעכו חמתון אכלון פיתא נקייה. אמר לון מה אתון לתין, אמרו ליה תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו על מי ביצים שאין מכשירין" ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ב-ע"ג; בבלי, סהדרין ה ע"א. רבי היה בעכו, ראה אותם אוכלים פת נקייה בלשון סגי נהור, שהפת הייתה מעורבת בשיירי בוץ. אמר להם: כיצד אתם לשים אותה? אמרו לו.... התלמיד הורה להם שמי בצעים אינם נחשבים למים ואינם מכשירים את העיסה לקבל טומאה. עכו היא בחוץ לארץ וטמאה בטומאת ארץ העמים, וחשוב היה להם שלא לאכול לחם בטומאה. לכן שמחו התושבים על האפשרות ללוש במים שאמנם מלוכלכים ומזיקים לפת, אך אינם מקבלים טומאה. התלמיד התכוון למי ביצים שאתם אפשר ללוש פת טעימה, ויקרה יותר, אך התושבים הבינו שהכוונה למי בצעים, וזאת משום שלא היו רגילים להגיית ה-ע', שכן בני הגליל לא הגו את האותיות הגרוניות. כתוצאה מכך לשו את המים עם מים בוציים, ואף סברו שלחמם אינו מקבל טומאה, מה שהיה טעות הלכתית גסה. התלמוד מסיק מכאן ש"תלמיד אל יורה", כיוון שרק רב מסוגל לקחת בחשבון את ההשלכות האפשריות ואת השגיאות שהציבור עלול לשגות בהן. לענייננו, מי בצעים הם מים בוציים. קרוב לוודאי שבסיפורו של רבי הכוונה למימיו של נחל נעמן. הנחל נושא עמו אדמה מעמק יזרעאל וזו מעניקה לנחל חזות של מי בוץ. אנשי המקום גם הם עמי הארץ שרצו לשמור מעט טהרה, אולי עד הרמת החלה, או לסעודה חגיגית כלשהי.

11 עד עתה "כי יותן" הוא נתינת מים מכוונת: א. לרצון כלשהו, ב. אך לא לרצון הרטבת החיטים. ג. התעלמות מאפשרות ודאית של הרטבה ב היא בבחינת רצון. אין התייחסות מפורשת לכמות המים. התייחסות כזאת יש במשנה הבאה.